החלטה בתיק עב"ל 9649-06-12

השופטת לאה גליקסמן :

1.     למערערת משולמת קצבת נכות משנת 1992.

2.     ביום 18.9.2011 דחה המוסד לביטוח לאומי את בקשתה של המערערת לבדיקה מחדש של מצבה עקב החמרת מצבה הרפואי.

3.     המערערת ערערה על החלטת המוסד לביטוח  לאומי לבית הדין האזורי. במהלך הדיון בבית הדין האזורי הודיע המוסד לביטוח  לאומי כי מוסכם להשיב את תיקה של המערערת לוועדה אשר תדון בעניין החמרה במצב הסוכרת של המערערת. להודעה זו של המוסד ניתן תוקף של פסק דין בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 12.5.2012.

4.     המערערת ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי.

5.     ביום 21.11.2012 התקיים דיון קדם ערעור בו טענה המערערת בפירוט את טענותיה. במהלך הדיון בערעור טענה, בין היתר, כי היא מסרבת להופיע בפני ועדה רפואית. בעניין הסוכרת טענה כי אין צורך בהתייצבותה בפני ועדה רפואית, כיון שהעבירה למוסד לביטוח  לאומי את כל המסמכים הרפואיים ואין ברשותה מסמכים נוספים. בעניין נכותה האורתופדית טענה כי היא מסרבת להתייצב בפני הוועדה לאור ניסיון העבר ולנוכח העובדה שבקשת ההחמרה לא התייחסה לנכות האורתופדית אלא למחלת הסוכרת. כן טענה כי מדובר בשאלה משפטית ולא רפואית, ובית הדין יכול להכריע בעניין דרגת הנכות. על פי החלטת בית הדין התבקש המוסד לביטוח  לאומי להודיע עמדתו בעניין התייצבות המערערת בפני הוועדה הרפואית.

6.     לאחר דיון קדם משפט הודיע המוסד לביטוח לאומי כי לאחר שעניינה של המערערת הועבר לרופא מוסמך, הוחלט שלא לבדוק במסגרת בקשתה של המערערת להחמרת מצב את ליקוייה האורתופדיים, וכן מוסכם שבקשתה של המערערת להחמרת מצב בשל מחלת הסוכרת תידון על יסוד מסמכים רפואיים.

7.     המערערת הגישה בקשות למתן פסק דין. ביום 20.1.2013 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בערעור. בפסק הדין, נדחתה עתירתה של המערערת כי בית הדין יקבע את דרגת נכותה הרפואית ודרגת נכותה התפקודית. זאת, בהתאם לפסיקה, הקובעת כי קביעת דרגת הנכות היא קביעה רפואית והיא בסמכותה של הוועדה הרפואית, וכי לא מתקיימות במקרה הנדון הנסיבות החריגות בהן מוסמך בית הדין לתקן בעצמו טעות שנפלה בהחלטת הוועדה הרפואית ולקבוע בעצמו את דרגת הנכות. הובהר, כי הן דרגת הנכות הרפואית והן דרגת הנכות התפקודית של המערערת אינן יכולות להיקבע על ידי בית הדין.  לאור האמור, ערעורה של המערערת נדחה, בכפוף לאמור להלן: בקשתה של המערערת להחמרת מצב תידון בוועדה הרפואית, על יסוד מסמכים רפואיים שהמציאה (או שתמציא על פי דרישת הוועדה), ללא צורך בהתייצבות המערערת לדיון בפני הוועדה הרפואית; הוועדה הרפואית לא תבדוק מחדש את הליקויים האורתופדיים שנקבעו למערערת; תידון בקשת המערערת לקביעה מחדש של דרגת נכותה התפקודית, וזאת על יסוד דרגת נכותה הרפואית, כפי שתיקבע על ידי הוועדה הרפואית; ככל שיחול שינוי בדרגת הנכות הרפואית או התפקודית עקב החמרת מצב, תחילת דרגת הנכות החדשה תיקבע בהתאם למסמכים הרפואיים ובהתחשב במועד בו הוגשה הבקשה לבדיקה מחדש עקב החמרת מצב - חודש ינואר 2011.

8.     לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשות רבות לבית דין זה. בהחלטה מיום 7.2.2013 ומיום 27.2.2013 הבהיר בית דין זה כי עם מתן פסק הדין הסתיימה מלאכתו ולא יידרש עוד לבקשות המערערת. עם זאת, ולפנים משורת הדין, התבקש המוסד לביטוח  לאומי לבדוק אם טופל עניינה של המערערת על פי פסק הדין.

9.     הוסיפה המערערת והגישה לבית דין זה בקשה לביזיון בית הדין, על כי פסק דינו  לא כובד על ידי המוסד לביטוח לאומי. במענה להחלטות בית דין זה מיום 29.4.2013 ומיום 8.5.2013, הודיע  המוסד לביטוח לאומי כי ועדה רפואית דנה בעניינה של המערערת ללא נוכחותה, כפי שנקבע בפסק הדין, וכי עקב טעות זומנה המערערת לוועדה רפואית במקום לוועדת אי כושר.

10.            בהחלטה מיום 29.5.2013 הובהר למערערת כי אם לטענתה המוסד לביטוח לאומי לא יישם את הנחיות פסק הדין שניתן בבית דין זה בעניינה, עליה להגיש תביעה מתאימה לבית דין אזורי.

11.            בכך לא תמו גלגוליה של פרשה זו. מבקשת המערערת מיום 11.6.2013 ומכתב המוסד לביטוח  לאומי מיום 23.5.2013 שצורף אליו, הוברר כי טיפול המוסד בתביעתה של המערערת לנכות כללית הופסק עקב העובדה שהמערערת לא התייצבה לראיון בפני עובדת השיקום. לטענת המערערת, סירבה להופיע כיון שלא נשלח אליה פרוטוקול הוועדה הרפואית חתום על ידי רופא.

12.            מתוך  רצון לסייע למערערת שאינה מיוצגת במיצוי זכויותיה נדרש המוסד בהחלטת בית דין זה מיום 20.6.2013 להודיע אם ניתן לזמן את המערערת לראיון בפני פקידת השיקום לאחר שיישלח אליה פרוטוקול הוועדה הרפואית החתום.

13.            ביום  7.7.2013 הודיע המוסד לבית דין זה  כי נשלח למערערת פרוטוקול הוועדה הרפואית פעמיים; וכי נעשו ניסיונות לזמן את המערערת לראיון בפני פקידת שיקום, לצורך קביעת דרגת אי הכושר, גם לאחר שהמוסד הודיע למערערת כי הטיפול בתביעתה הופסק, אולם המערערת לא הסכימה לעשות כן. הוסיף המוסד וציין כי קיים את הוראות פסק הדין, אשר התייחס לעניין בקשת החמרת מצב והעמדת המערערת בפני ועדה רפואית וכי המערערת רשאית לבקש הזמנתה לבדיקה על ידי פקידת  השיקום.

14.            כל העת הזו המשיכה המערערת והגישה לבית דין זה בקשות והעתק מכתבים רבים ששלחה למוסד לביטוח לאומי, אליהם צורפו מסמכים שונים, לרבות קטעי עיתונות. חלקם, התייחסו לעניינים שונים בתכלית מהעניינים שנדונו בהליך זה, כגון תוספת תלויים בעד ילדיה; זכאותה לפיצוי על פי חוק פיצוי לנפגעי פוליו; קיזוז חובות;  זכאותה לתוספת לקצבת זקנה; ועוד. 

15.             במכתבה לבית הדין הארצי מיום 3.7.2013 התייחסה המערערת לפרוטוקול הוועדה הרפואית, וטענה כי לא אפשרו לה להגיש ערעור לוועדה רפואית לערעורים, והעלתה טענות בעניין דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה.

16.            בהתייחס לבקשות ולהעתקי המכתבים האחרונים שהוגשו על ידי המערערת מובהר:

16.1.                כפי שנקבע בהחלטות מיום 7.2.2013, 27.2.2013, 17.3.2013, 27.5.2013 ו- 29.5.2013 בית דין זה סיים את מלאכתו עם מתן פסק דין ואינו מוסמך לדון שנית בטענות המערערת, ובכלל זה בטענתה כי היה על בית הדין לקבוע בעצמו את דרגת נכותה הרפואית ודרגת נכותה התפקודית.

16.2.                ככל שהמערערת מבקשת לערער על דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה על ידי הרופא המוסמך, ההליך הנכון הוא הגשת ערר לוועדה רפואית לעררים, במועד ובדרך שנקבעו בתקנות.